חדושי מסכת קדושין דף ב' עמוד ב' תוספות א"נ שדות בכסף יקנו והא דלא מייתי וכו' וקשה א"כ הו"ל לאתויי קנין דשדה השדה אשר קנה אברהם ראיה היא אלא את"ל דלא כתי' השדה וכו' איכא שדות בכסף ק' כיון דכתי' בגופיה דשדה עפרון השדה אשר קנה ל"ל תו לאתויי ממקום אחר אלא עכ"ל דהשדה אשר קנה הוא בחזקה או בשטר השתא מתרצה נמי קושייא קמייתא דלא מייתי מכסף מקנתו דלא מגלו על כתוב זה דהשדה אשר קנה אברהם דבכסף הוה דדילמא התם הוא דאתרמי הכי אך מייתי מקרא דשדו' בכסף יקנו דקנין המיוחד להם הוא בכסף והואיל וסתם לן הכתו' אשר קנה ולא פי' ודאי במיוחד שבקנינים קאמרי ועוד נ"ל דלעיל הק' התו' מה צריך להביא הא דגמרי' קיח' קיחה משדה עפרון לא הו"לל אלא דכסף אקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה וכתי' שדות בכסף והיה אפשר לתר' לזה דאה"נ דהא דמייתי הני קראי להכי הוא לומ' דכסף איקרי קנין אלא דבעי למימר דמתני' בעי לאשמועינן אגב אורחיה דילפותא דכסף משדה עפרון הוא דגמרי' קיחה קיחה דהיינו קנין ולפי שיטה זו לא הוה שייך להקשות הול"ל השדה אשר קנה אברהם גרידא דכיון דבעי לאיתויי דכסף איקרי קנין מייתי לה מתרי קראי דכל חד מינייהו באנפי נפשה מוכיח דלעולם גמרי' כסף אשה מכסף השדה דאין חילוק בדבר כיון דאיקרו קנין אך כתבו התוס' דא"א לומ' כן דא"ת הו"ל לאתויי קנין שנכתב בתורה מכסף מקנתו ותילף מיניה קנין דאשה כי היכי דילפת מקנין דשדה ומתוך כך הכריעו שיטתם דעקר מאי דמייתי בגמרא קיחה קיחה היינו לומר דנהי דכסף השדה איחרי קנין כסף דשדה לא איקרי קנין להכי מייתי מגזרה שוה דעל כן הקישן הכתוב ומנ"ל דכסף השדה איקרי קנין דכתי' השדה אשר קנה אברהם א"נ שדות בכסף אך לפי זה קשה כיון, דשדו' בכסף אינה ראיה בפני עצמה בלא שדה עפרון דהא איכ' למימ' שאני קנין האשה מקנין דשדה ולא מייתי לה אלא ללמד על שדה עפרון אטו מי איכא מידי דכתיב בגופיה דשדה עפרון קנין ומייתי מקרא אחרינא דלא כתיב בגופיה לכך כתב דלא מייתינן ליה אלא משום דאין ראיה משדה אשר קנה: אתרוג שוה לאילן פירש בקונטרס לערלה ולרבעי ולשביעי' דלענין שביעי' וכו' וא"ת השתא משמע דרבעי נוהג באתרוג נ"ל פירוש דבריהם דודאי בהא דפרש"י דלענין שביעית הולכין בפירותיו אחר חנטה לא בתר לקיטה כירק קשה מהנך דכל הספיחין דמייתי בסמוך ולהכי משמע השתא דסבר רש"י דמתני' לעיקר איסור דאורייתא מיירי ולא חייש למילתא דרבנן ומתוקמא בשל שביעית שיצאו במוצאי שביעית דאי אזלינן דאתרוג כירק הוא אזלי' בתר לקיטה דמן התור' כיון שיצאו מותרין אלא דרבנן הוא דגזור עד שיעשה כיוצא בהם אם כן לפי זה משמ' דרבעי נוהג באתרוג מן התורה דאילו אאסורא דרבנן לא קפיד תנא ותרצו דה"ק כרם כל היכא דמצי וכו' ויש מפרשים דאפי' מאן דתני כרם מודה דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר והשתא קש' למה שפירש לענין שביעית ולא מצי לאוקומי בשל שביעית שיצאו לשמינית ומדאורייתא קאמר דאזלינן בירק בתר לקיטה דהא מתני' אדרבנן חיי' כיון דתני רבעי עי"ל דאם היינו מפרשים לרבעי כלומ' דאזלי' ביה בתר חנטה כגון שחנטו בשנה שלישית ויצאו בשנה רביעי' שיש לו התר בחילול כדין רבעי לא הוה קשה כלל דאפילו דלמ"ד כרם יש נפקותא גדולה הימנה אם מותרין ברביעית ע"י חילול ורבעי ר"ל שנה רביעית א"נ נקט רבעי למ"ד נטע אבל מכל מקום לא הוי סתמא כוותיה כיון דאדרבה למ"ד כרם הוי נפקותא טפי אבל לפרש"י שפי' לערלה ולרבעי שנוהג בו ע"כ סתמא כמ"ד נטע דלמ"ד כרם ליכא אלא בשני דרכים: תו כתבו התוס' דשמא בר מההיא דאתרוג לא היו צריכין התוס' לכתו' זה ועוד כיצד מכריחין מדבר שהוא מסופק דשמא איכא פלוגתא ושמא ליכא ועוד ל"ל בר מההיא דאתרוג ועוד לא היו צריכין לומר אלא דשמא איכא תנא דאמר נטע בהדיא ולמה' להו לומ' איכא פלוגתא אך כוונתם מבואר' דודאי קשה אי קפדי מתני' הך דאתרוג נמי סתם מתני' הוא ומאי אולמייהו דהנך טפי מהך כיון דאשכחן חד סתמא לכך תירצו דשמא בר מההיא דאתרוג איכא פלוגתא בתנאי בהדיא ונאמר דההיא דאתרוג על ההוא פלוגתא קאי ותני לערלה ולרבעי כלומ' ולמ"ד נטע שנה נמי לרבעי אבל ליכא פסק הלכה: תו כתבו התוס' ויש נפקותא בדבר וכו' הוקשה להם לשתי הלשונות ללשון ראשון דמשני דלמ"ד נטע קאמר דבין למר ובין למר לא הול"ל אלא לערלה דלמ"ד כרם שפיר דליכא אלא ג' שני ערלה ולמ"ד נטע נמי לא שייך למתני לערלה ולרבעי דאטו אשכחן ערלה בלא רבעי כולה חד מילתא הוא וכיון דתני ערלה ממילא רבעי עמו דלא אשכחן בשום ענין ערלה שיהא צריך להשמיענו לכך נרא' דיש נפקותא בדבר למתני לערלה ולרבעי דאע"ג דבמתני' קתני למר כדאי' לי ולמר כדחי' לי' יש חילוק בין ערל' לרבעי בח"ל דודאי ליכא רבעי התם אפי' איתיה בא"י וה"ק לערלה בין בא"י בין בח"ל בין למר ובין למר ולרבעי אפי' ת"ל דפסקי' כמ"ד נטע דוק' בא"י אבל בח"ל לא ולהכי פליגי וכו' בתרתי לאשמועינן הך נפקותא וללשון שני די"מ נמי קשה כיון דמהך סתמ' דהכא לא קשיא לך דאמר' מדרבנן קאמר א"כ מאי דוחקי' להביא כל אותם המשניו' ולומר תני כרם אפי' תני נטע אימ' מדרבנן דהא הך סתמא דאתרוג נמי מדרבנן קאמר אלא ע"כ דסבר דאי סבירא ליה כרם לא הוה ליה למיתני נטע שלא נטעה לומר דמדאורייתא היא כיון דפלוגתא דתנאי היא אבל בהך מתני' ליכא למטעי כלל דאדרב' מינה מוכח דסברא כמ"ד כרם דאי כמ"ד נטע אמאי הני להו בתרתי דהא לא אשכחן בשו' ענין ערלה בלא רבעי דאפילו בחוצה לארץ אסור מדרבנן בתרווייהו כיון דמדרבנן כולי עלמא מודו הא אין עליך לומר אלא דסברא כמאן דאמר כרם ותני ערלה מדאורייתא ורבעי מדרבנן: תו כתבו התוס' וההיא דפי' מקום שנהגו מיירי בספיחין שאכלו בשביעית וכו' אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה לא גזרינן בהו וכו' דהא מינכרא מילתא וקשה חדא דהיכי קאמר דמנכרא אמרינן כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן חוץ מספיקי כרוב וכו' ומיהו לזה נ"ל דלעיל דמיירי בספיחי ששית הנכנסין לשביעית שאתה מתיר את הישנים דספיחי כרוב אין להם צד היתר כלל דקטני' ודאי אסירי שחדשים הם ואפי' גדולים שנכרין שהם של שנה שעברה הם אסורין שמא יקח חדשי' שגם הם גדלי' בזמן מועט באותו השיעור ויאמ' של שנה שעברו הם אבל הכא שאתה בא להתיר את החדשים נהי שהחדשים הגדולים אמת שהם של שנה זו יהיו אסורין שיש לספק בהם ושמא יקח משנה שעבר' אבל הקטנים שניכרין לעין שהם של עכשיו למה יאסרו ולהכי כתב התוס' ומה שגדל אמהות הרי היא של שביעי' ואסור וכו' כלו' מספיקא אסרי' ליה ומה שלא הגיע כלו' שהם קטני קטנים הרי הם של מוצאי שביעית ושרי אך קשה דמה שלא הגיע גדל עכשיו אפילו בשאר ספיחים מותר דהא אפי' נעשה כיוצא בו הותר הישן כדתנן עשה הבכיר הותר האפיל א"ר מאי שנ' ספיחי כרוב ונ"ל דספיחי כרוב דרכן לגדל אמהות ובהם גדילי' עלין בתוך האמהות ולא מקרי כרוב שיעשו לפ' שגדל בתוך אותה של איסור והא דכתבו התוס' לא גזרינן בהו משום שאר ספיחים ק' תיפוק לי' דשאר ספיחים גופייהו לא אסירי אלא מגזרה דרבנן והו"ל גזר' לגזרה ועוד, מ"ט בש"ס דלא אזלינן בתר לקיט' מדרשינן ספיחי' ששית הנכנסין לשביעית ואדרבה ש"מ דאזלינן בתר לקיט' מדשרי' ספיחין של שביעי' בכדי שיעשו ומדאורייתא שרי לאלתר וי"ל דמ"ה מוקמי לה התוספות דספיחין אליבא דכ"ע כלומר דלרבנן דשרו ספיחין מן התורה ולא מתסרי אלא מדרבנן בשביעי' ולמוצאי שביעי' שבו לכתחלה דבאיסורא ליכא לי למגזר וגם ליכא לאוקמי באיסור סחורה מן התורה דבסחורה לא שייך למגזר בכדי שיעשו דלא אוושא מילתא ואין העולם יודעים אם הם של שביעית דשמא של קודם שביעית הם ועוד אין הדבר פרהסיא לומר מאן דחזי לבר אינש דמסתח' בהן מסתחר נמי בזרעוני שביעית דזרעוני שביעית אסירי אפי' באכילה אבל לר' עקיבא גזרי' שפי' בהא דמאן דחזי לבר אינש דאכיל ספיחין אעפ"י שהן מותרין מן התורה דהא לא נאסוף כתי' על אסיפה בשביעי' הקפידה תורה מ"מ איהו טעי ואתי למיכל מה שנזרע לכתחל' בשביעי' שהם גידולי שביעי' ואסירי לעולם אבל ספיחי כרוב לא גזרינן בהו משום שאר ספיחין פירות ספיחין שנזרעו לכתחלה בשביעית וקרי להו ספיחין דכל שיצאו משנ' לשנה ספיחין מקרו דומיא דההיא דמסכ' שביעית דתנן כל הספיחין מותרים דמוקמינן לה בשל ששית שנכנסו לשביעית אעפ"י שנזרעו בידים קרי להו ספיחין והשתא אין לדקדק מדשרינן מדאורייתא ספיחי שביעית היוצאין למוצאי שביעית דאזלינן בתר לקיטה דשאני האי שאר משום דספיחין לא נאסרו אלא אסיפתן בשביעית בלבד אבל זרעוני שביעית אסורין לעולם: תו כתבו התוס' מ"מ ש"מ דלא אזלי' כלל בירק בתר לקיטה וכו' וי"ל וכו' וק' מאי דוחקייהו דהתו' דודאי הא דכתב רש"י בתר לקיטה לא דק אלא אימא אחר רוב גידול וי"ל לפי שכתבו התו' לעיל דלא שייך לומר בדבר א' דרך והכא דקאמר בדרך א' לפי שבא לפרש דברים החלוקים בו כלומר דהכא אזיל בתר לקיט' במעשר ולא בתר חנטה (ולא בתר לקיט') והשתא דאם הירק לא אזלינן ביה בתר לקיטה בשביעית כמו במעשר לא אתי שפיר ותירצו דמ"מ בתר חנטה נמי לא אזלינן וקל להבין: דף ג' ע"א מה ירק דרכו לגדל על כל מים וכו' כתבו התי' והק' מה גורן ויקב כו' ואזלי בתר שנה שעברה לענין שביעית פירוש דהא דקתני ומתעשרי' לשנה שעברה לענין שביעית קאמר דמשום דאזלינן בתר שנה שעברה הן מתעשרין דאי אזלי בתר השתא היו פטורין מן המעשר כדין פירות שביעי' אלא דאזלי' בתר חנטן והואיל וחנטו בששית מתעשרין דהא לאו אפקעתא דמילתא הוא כדאמר' בפ"ק דר"ה ואפילו למ"ד התם שכל שיד הכל ממשמשין בה פטור מטעם הפקר מ"מ אם היה אילן שמור בתוך חצירו ודאי מחייב במעשרו' וכן מוכח מדברי רש"י ז"ל שם יצאו ירקות וכו' ומתעשרין לשנה הבאה כלו' אזלי' בתר שנה הבאה אם שביעי' היא פטורים מן המעשר דאפקעתא דמילת' היא ואם של שביעית שיצאו למוצאי שביעית חייבים במעשר: תו כתבו ומ"מ לענין מעשר שהוא מדרבנן תקינו חכמי' אחר לקיטתו לכאורה משמע דאכתי ק' היאך חלקוהו מדין שאר אילנות כיון דלענין רבעי לא חלקתו תורה אלא דהשתא לאו משום שחכמי' השווהו לירק מטעם דדמי ליה דגדל על כל המים דאדרב' דמי טפי לשאר אילנות בכמה מילי אלא שעיקר תקנ' שתקנו חכמים מעשר דאילנו' ובירק תקנו  שכל שגדל על מי גשמי' יתעשר לשנה שעברה דהא לשנה הבאה גשמים פוסקין כדאמר בפ"ק דר"ה דלהכי קדמו ט"ו בשבט ר"ה לאילן לפי שפסקו רוב גשמי שנה וכל שגדל על כל מים מתעשר לשנה ה הבאה דלא בזמן גשמים תליא מילתא לפיכך אמרו דאתרוג וירק מתעשרין הם לשנה הבא' תו כתבו התו' וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בב' דרכי' כגון לענין פאה ומשמע